אפילפסיה

אפילפסיה הנקראת גם כיפיון או מחלת הנפילה היא הפרעה במערכת העצבים המרכזית שבה פעילות המוח הופכת לא תקינה, וגורמת להתקפים (פרכוסים). תסמיני פרכוס יכולים להשתנות במידה רבה, כאשר חלק מהאנשים הסובלים מאפילפסיה פשוט בוהים במבט ריק במשך כמה שניות במהלך התקף, בעוד שאחרים חווים עוויתות של הידיים והרגליים.

פרכוס בודד לא אומר שיש לאדם אפילפסיה, ובדרך כלל נדרשים לפחות שני התקפים ללא גורם ישיר על מנת לאבחן אפילפסיה.

טיפול בעזרת תרופות או לפעמים ניתוח יכול לסייע לשלוט בהתקפים אצל רוב החולים באפילפסיה. חלק מהאנשים דורשים טיפול לכל החיים כדי לשלוט בהתקפים, אך עבור אחרים ההתקפים בסופו של דבר חולפים. אצל ילדים, במקרים רבים המחלה תיעלם עם הגיל.

במאמר זה נלמד על:

• מהם התסמינים של אפילפסיה
• מהם הגורמים?
• גורמי סיכון
• סיבוכים אפשריים
• אבחון
• טיפול באפילפסיה

צפו בפרופ' איתן פרידמן מסביר על המיתוסים הקשורים לאפילפסיה

מתוך תכנית הבריאות סטטוסקופ

מהם התסמינים של אפילפסיה?

מכיוון שאפילפסיה נגרמת מפעילות חריגה במוח, התקפים יכולים להשפיע על כל תהליך שהמוח אחראי עליו.

סימנים ותסמינים של התקף עשויים לכלול:

• בלבול זמני
• תקופת בהייה של מספר שניות
• תנועות חוזרות ובלתי נשלטות של הזרועות והרגליים
• אובדן הכרה או מודעות
• תסמינים נפשיים כגון פחד, חרדה או "דז'ה וו"

התסמינים משתנים בהתאם לסוג ההתקף. ברוב המקרים, אדם הסובל מאפילפסיה נוטה לחוות את אותו סוג התקף בכל פעם, כך שהתסמינים יהיו דומים מהתקף להתקף. רופאים בדרך כלל מסווגים את ההתקפים כמוקדיים (Focal) או כלליים (General), בהתבסס על האופן שבו מתחילה פעילות המוח הלא תקינה.

התקפים מוקדיים

כאשר נראה שהתקפים נובעים מפעילות חריגה באזור אחד בלבד במוח, הם ייקראו התקפים מוקדיים (או חלקיים). התקפים אלה מתחלקים לשתי קטגוריות:

התקפים מוקדיים ללא אובדן הכרה – התקפים אלה, הנקראו בעבר התקפים חלקיים פשוטים, אינם גורמים לאובדן הכרה. הם עשויים לשנות רגשות או לשנות את האופן שבו דברים נראים, מריחים, מרגישים ונשמעים, ואפילו את הטעם של מאכלים.

הם עלולים גם לגרום לתנועות בלתי רצוניות של חלקים בגוף, כגון ידיים או רגליים, ולגרום לתסמינים תחושתיים ספונטניים כגון עקצוצים, סחרחורות ואורות מהבהבים.

התקפים מוקדיים עם מודעות לקויה – התקפים אלה, הנקראו בעבר התקפים חלקיים מורכבים, כרוכים בשינוי או אובדן הכרה או מודעות. במהלך התקף חלקי מורכב, אדם עלול לבהות בחלל ולא להגיב כרגיל לסביבתו או לבצע תנועות חוזרות ונשנות, כגון שפשוף ידיים, לעיסה, בליעה או הליכה במעגלים.

תסמינים של התקפים מוקדיים עשויים להיות מבולבלים עם הפרעות נוירולוגיות אחרות, כגון מיגרנה, נרקולפסיה או מחלות נפש. יש צורך בבדיקה מעמיקה כדי להבחין בין אפילפסיה להפרעות אחרות.

התקפים כלליים

התקפים המערבים את כל אזורי המוח נקראים התקפים כלליים.

קיימים שישה סוגים של התקפים כלליים:

התקפי ניתוק (Absence) – התקפי ניתוק, שכונו בעבר התקפי Petit Mal, מתרחשים לעיתים קרובות אצל ילדים ומתאפיינים בבהייה בחלל או בתנועות גוף עדינות כגון מצמוץ עיניים או ליקוק שפתיים. התקפים אלה עלולים להתרחש במקצבים ולגרום לאובדן מודעות קצר.

התקפים טוניים – התקפים טוניים גורמים להתקשות השרירים. התקפים אלה משפיעים בדרך כלל על השרירים בגב, בזרועות וברגליים ועלולים לגרום לאדם ליפול על הקרקע.

התקפים א-טוניים – התקפים א-טוניים, המכונים גם התקפי נפילה (Drop Attacks), גורמים לאובדן שליטה ואובדן טונוס (מתח) בשרירים, מה שעלול לגרום להתמוטטות פתאומית או נפילה.

התקפים קלוניים – התקפים קלוניים מתבטאים על ידי תנועות שרירים חוזרות. התקפים אלה בדרך כלל משפיעים על הצוואר, הפנים והזרועות.

התקפים מיוקלוניים – התקפים מיוקלוניים מופיעים בדרך כלל כתנועות חדות ופתאומיות או עוויתות של הזרועות והרגליים.

התקפים טוניים-קלוניים – התקפים טוניים-קלוניים, שכונו בעבר התקפי Grand-Mal, הם הסוג הדרמטי ביותר של התקפים אפילפטיים והם עלולים לגרום לאובדן הכרה פתאומי, התקשות הגוף ורעידות, ולעיתים לאובדן שליטה בשלפוחית ​​השתן או לנשיכת הלשון.

מהם הגורמים לאפילפסיה?

לאפילפסיה אין סיבה ניתנת לזיהוי בכמחצית מהאנשים הסובלים מהמצב.

במחצית השנייה, ניתן לייחס את המצב לגורמים שונים, בין היתר:

השפעה גנטית – סוגים מסוימים של אפילפסיה, המסווגים לפי סוג ההתקף שאדם חווה או החלק המושפע במוח, יכולים להופיע במספר בני משפחה. במקרים אלה, סביר שיש השפעה גנטית.

חוקרים קישרו סוגים מסוימים של אפילפסיה לגנים ספציפיים, אך עבור רוב האנשים הגנים הם רק חלק מהגורם לאפילפסיה. גנים מסוימים עשויים לגרום לאדם להיות רגיש יותר לתנאים סביבתיים המעוררים התקפים.

פגיעת ראש – פגיעת ראש כתוצאה מתאונת דרכים או פציעה טראומטית אחרת עלולה לגרום לאפילפסיה.

נזק למוח – מצבים הגורמים לנזק למוח, כגון גידולים במוח או שבץ מוחי, עלולים לגרום לאפילפסיה. שבץ מוחי הוא גורם מוביל לאפילפסיה בקרב מבוגרים מעל גיל 35.

מחלות זיהומיות – מחלות זיהומיות, כגון דלקת קרום המוח, איידס ודלקת מוח נגיפית, עלולות לגרום לאפילפסיה.

פגיעה טרום לידתית – לפני הלידה, תינוקות רגישים לנזק מוחי שעלול להיגרם מכמה גורמים, כגון זיהום אצל האם, תזונה לקויה או מחסור בחמצן. פגיעה מוחית זו עלולה לגרום לאפילפסיה או שיתוק מוחין.

הפרעות התפתחותיות – לעיתים אפילפסיה יכולה להיות קשורה להפרעות התפתחותיות, כגון אוטיזם ונוירופיברומטוזיס.

אילו גורמי סיכון קיימים לאפילפסיה?

גורמים מסוימים עשויים להגביר את הסיכון לאפילפסיה:

• גיל ­- הופעת האפילפסיה שכיחה ביותר בקרב ילדים ומבוגרים מעל גיל 60, אך המצב יכול להתרחש בכל גיל.
• היסטוריה משפחתית של תחלואה באפילפסיה
• פגיעות ראש
• שבץ ומחלות כלי דם אחרות הגורמות נזק למוח
• דמנציה
• זיהומים במוח
• פרכוסים בילדות

אילו סיבוכים עלולים להיגרם מאפילפסיה?

התקף בזמנים ומצבים מסוימים עלולים להיות מסוכנים לאדם עצמו ולסביבה.

להלן מספר דוגמאות:

נפילה – נפילה במהלך התקף עלולה לגרום לפציעה קשה.

טביעה – לחולי אפילפסיה יש סיכוי גבוה פי 15 עד 19 לטבוע בזמן שחייה מאשר שאר האוכלוסייה בגלל האפשרות להתקף בזמן שהייה במים.

תאונות דרכים – התקף שגורם לאובדן מודעות או שליטה יכול להיות מסוכן אם אדם נוהג ברכב או מפעיל ציוד אחר. במדינות רבות יש הגבלות על רישיון נהיגה הקשורות ליכולתו של נהג לשלוט בהתקפים.

סיבוכי הריון – התקפים במהלך ההריון מהווים סכנה לאם ולתינוק, ותרופות מסוימות נגד אפילפסיה מגבירות את הסיכון למומים מולדים. רוב הנשים הסובלות מאפילפסיה יכולות להיכנס להריון וללדת תינוקות בריאים. יהיה צורך במעקב קפדני לאורך כל ההריון, ואולי גם התאמת תרופות. חשוב מאוד להתייעץ עם הרופא לפני ובמהלך ההריון.

בעיות רגשיות – לאנשים הסובלים מאפילפסיה יש סיכוי גבוה יותר לסבול מבעיות פסיכולוגיות, במיוחד דיכאון, חרדה והתנהגות אובדנית. בעיות אלו עשויות להיות תוצאה של קשיים בהתמודדות עם המצב עצמו, כמו גם מתופעות לוואי של תרופות.

סיבוכים נוספים המסכנים חיים באפילפסיה הם אינם שכיחים, אך עשויים לקרות, כגון:

סטטוס אפילפטיקוס – מצב זה מתרחש אם אדם נמצא במצב של התקף מתמשך הנמשך יותר מחמש דקות או אם יש לו התקפים חוזרים ונשנים מבלי לחזור לתודעה מלאה ביניהם. לאנשים עם סטטוס אפילפטיקוס יש סיכון מוגבר לנזק מוחי קבוע ומוות.

מוות פתאומי באפילפסיה (SUDEP) – לאנשים הסובלים מאפילפסיה יש גם סיכון קטן למוות פתאומי. הסיבה לא ידועה, אך כמה מחקרים מראים כי זה עלול להתרחש עקב בעיות לב או נשימה.

אנשים עם התקפים טוניים-קלוניים תכופים או אנשים שההתקפים שלהם אינם נשלטים על ידי תרופות עשויים להיות בסיכון גבוה יותר ל-SUDEP. בסך הכל, אחוז אחד מאנשים הסובלים מאפילפסיה מתים מ-SUDEP.

כיצד מאובחנת אפילפסיה?

כדי לאבחן את המצב, הרופא יבדוק את התסמינים וההיסטוריה הרפואית של המטופל. הרופא עשוי להזמין מספר בדיקות לאבחון אפילפסיה ולקביעת הסיבה להתקפים.

הבדיקות עשויות לכלול:

• בדיקה נוירולוגית – הרופא עשוי לבדוק את התנהגות המטופל, יכולותיו המוטוריות, התפקוד המנטלי ועוד כדי לאבחן את מצבו ולקבוע את סוג האפילפסיה.
• בדיקת דם – הרופא עשוי לקחת דגימת דם בכדי לבדוק סימנים של זיהומים, מצבים גנטיים או מצבים אחרים שעשויים להיות קשורים להתקפים.

הרופא עשוי גם להציע בדיקות לאיתור הפרעות מוחיות, כגון:

אלקטרואנצפלוגרם (EEG) – זוהי הבדיקה הנפוצה ביותר המשמשת לאבחון אפילפסיה. בבדיקה זו, אלקטרודות מחוברות לקרקפת, ומתעדות את הפעילות החשמלית של המוח. לרוב אצל חולי אפילפסיה ניתן לראות שינויים בדפוס גלי המוח, גם כשלא מתרחש התקף.

הרופא עשוי לעקוב אחרי המטופל בווידאו בעת ביצוע EEG בזמן שהוא ער או ישן, כדי לתעד התקפים. רישום ההתקפים עשוי לסייע לרופא לקבוע אילו סוגים של התקפים יש למטופל או לשלול מצבים אחרים.

הבדיקה יכולה להיעשות במרפאה או בבית החולים. במידת הצורך, ניתן לבצע EEG אמבולטורי בבית, שרושם פעילות התקפים במהלך מספר ימים.

בדיקת CT – בדיקת CT משתמשת בצילומי רנטגן כדי להשיג תמונות חתך של המוח. CT יכול לחשוף הפרעות במוח שעלולות לגרום להתקפים, כגון גידולים, דימומים וציסטות.

בדיקת MRI – מכונת MRI משתמשת במגנטים רבי עוצמה וגלי רדיו כדי ליצור תמנה מפורטת של המוח. הרופא עשוי לאתר נגעים או הפרעות במוח שעלולים לגרום להתקפים.

MRI פונקציונלי (fMRI) – בדיקת MRI פונקציונלי מודדת את השינויים בזרימת הדם המתרחשים כאשר חלקים ספציפיים במוח פועלים. הרופאים עשויים להשתמש ב-fMRI לפני ניתוח לטיפול באפילפסיה כדי לזהות את המיקומים המדויקים של פונקציות קריטיות, כגון דיבור ותנועה, כך שהמנתחים יוכלו להימנע מפגיעה במקומות אלה בזמן הניתוח.

בדיקת PET–CT – בדיקה זו משתמשת בכמות קטנה של חומר רדיואקטיבי במינון נמוך המוזרק לווריד כדי לסייע בהדמיה של אזורים פעילים במוח ובזיהוי הפרעות.

בדיקת SPECT – הבדיקה נעשית לרוב אם בדיקות MRI ו-EEG לא הצביעו על המיקום במוח שממנו נובעים ההתקפים. בדיקת SPECT משתמשת בכמות קטנה של חומר רדיואקטיבי במינון נמוך המוזרק לווריד כדי ליצור מפה תלת-ממדית מפורטת של פעילות זרימת הדם במוח במהלך התקפים.

בדיקות נוירופסיכולוגיות – בבדיקות אלה רופאים מעריכים את כישורי החשיבה, הזיכרון והדיבור של המטופל. תוצאות הבדיקה מסייעות לרופאים לקבוע אילו אזורים במוח מושפעים.

כיצד מטפלים באפילפסיה?

רופאים בדרך כלל מתחילים בטיפול באפילפסיה בעזרת תרופות. אם תרופות לא עוזרות, הרופאים עשויים להציע ניתוח או טיפול אחר.

תרופות

רוב האנשים הסובלים מאפילפסיה יכולים לעצור את ההתקפים על ידי נטילת תרופה אנטי-אפילפטית. אחרים עשויים להיות מסוגלים להקטין את תדירות ועוצמת ההתקפים שלהם על ידי נטילת שילוב של תרופות. ילדים רבים עם אפילפסיה שאינם חווים תסמינים יכולים בסופו של דבר להפסיק את נטילת התרופות ולחיות חיים ללא התקפים. מבוגרים רבים יכולים להפסיק את נטילת התרופות לאחר שנתיים או יותר ללא התקפים.

מציאת התרופות והמינון הנכונים יכולה להיות מורכבת. הרופא ישקול את מצב המטופל, תדירות ההתקפים שלו, גילו וגורמים נוספים. הרופא יבדוק גם כל תרופה אחרת שהמטופל נוטל, על מנת להבטיח שהשילוב עם התרופות האנטי-אפילפטיות לא יזיק לו. סביר להניח שתחילה הרופא ירשום תרופה אחת במינון נמוך יחסית ועם הזמן יגדיל את המינון בהדרגה עד שההתקפים יהיו תחת שליטה.

לתרופות אנטי-אפילפטיות עשויות להיות כמה תופעות לוואי. תופעות לוואי קלות כוללות:

• עייפות
• סחרחורות
• עלייה במשקל
• אובדן צפיפות העצם
• פריחה בעור
• אובדן קואורדינציה
• בעיות דיבור
• בעיות זיכרון וחשיבה

תופעות לוואי חמורות יותר אך נדירות כוללות:

• דיכאון
• מחשבות והתנהגויות אובדניות
• פריחה חמורה
• דלקת באיברים מסוימים, כגון בכבד

כדי להשיג את השליטה הטובה ביותר על ההתקפים באמצעות תרופות, על המטופל:

• ליטול את התרופות בדיוק כפי שנקבע על ידי הרופא
• לדווח לרופא על כל שינוי של תרופה או נטילת תרופה חדשה – במרשם או ללא מרשם
• אסור להפסיק את נטילת התרופה מבלי לדבר עם הרופא
• להודיע לרופא מיד אם הוא מבחין בתחושות חדשות או מוגברות של דיכאון, מחשבות אובדניות או שינויים חריגים במצב הרוח או בהתנהגות
• לדווח לרופא אם יש מופיעות מיגרנות. הרופא עשוי לרשום תרופה אנטי-אפילפטית שתטפל גם במיגרנות

לפחות מחצית מהאנשים המאובחנים עם אפילפסיה יוכלו להיפטר מההתקפים כבר עם התרופה הראשונה שלהם. במידה והטיפול התרופתי לא מצליח להשיג את המטרה, הרופא עשוי להציע ניתוח או טיפולים אחרים.

ניתוחים

כאשר התרופות לא משיגות שליטה מספקת על ההתקפים, ניתוח עשוי להיות אפשרות. בניתוח אפילפסיה, הרופא מסיר את האזור במוח שגורם להתקפים.

רופא יבחר לבצע ניתוח כאשר הבדיקות יראו כי:

• מקורם של ההתקפים באזור קטן ומוגדר היטב במוח
• האזור במוח שזקוק לניתוח אינו אחראי על תפקודים חיוניים כגון דיבור, שפה, תפקוד מוטורי, ראייה או שמיעה

חלק מהמטופלים ייאלצו להמשיך ליטול תרופות לאחר הניתוח כדי לסייע במניעת התקפים, אך ייתכן שתהיה אפשרות להפחית את המינון.

טיפולים נוספים

קוצב בעצב הואגוס (VNS) – בהליך זה, הרופא משתיל מכשיר קוצב מתחת לעור החזה המגרה את עצב הוואגוס הנמצא בצוואר, בדומה לקוצב לב. המכשיר, שמונע באמצעות סוללה, שולח זרמי אנרגיה חשמלית דרך הוואגוס למוח.

לא ברור כיצד המכשיר מעכב התקפים, אך בדרך כלל מדובר בטיפול מוצלח שיכול להפחית התקפים ב-20 עד 40 אחוז. רוב המטופלים עדיין צריכים ליטול תרופות אנטי-אפילפטיות, אך לרוב ניתן להפחית את המינון. המטופל עלול לחוות תופעות לוואי כגון כאבי גרון, צרידות, קוצר נשימה או שיעול.

צפו בד"ר מיכל צדוק מסבירה על הטיפול בקוצב לאפילפסיה עמידה לתרופות

מתוך פרוייקט המילון הרפואי בוידאו בהנחיית פרופ קרסו

תזונה קטוגנית – עבור ילדים, ניתן להפחית התקפי אפילפסיה על ידי דיאטה קפדנית המכילה בעיקר שומנים ודלה בפחמימות. לרוב, אנו מפיקים אנרגיה על ידי פירוק פחמימות, אך בדיאטה קטוגנית, הגוף מפיק אנרגיה משומנים.

לאחר מספר שנים, ייתכן שחלק מהילדים יוכלו להפסיק את הדיאטה הקטוגנית ולהישאר ללא התקפים. תופעות לוואי של תזונה קטוגנית עשויות לכלול התייבשות, עצירות, האטה בגדילה בגלל חוסרים תזונתיים והצטברות חומצה אורית בדם, שעלולה לגרום לאבנים בכליות. תופעות לוואי אלו אינן שכיחות אם הדיאטה מפוקחת כראוי.

גירוי מוחי עמוק (DBS) – בגירוי מוחי עמוק, המנתח משתיל אלקטרודות לחלק מסוים במוח, בדרך כלל בתלמוס (האזור האחראי על קליטה ועיבוד המידע התחושתי והתנועתי בקליפת המוח). האלקטרודות מחוברות לקוצב המושתל בחזה או בגולגולת ששולח זרמים חשמליים למוח ועשוי להפחית את ההתקפים.

מקורות: MayoClinic

שאלות ותשובות בנושא

האם התקפים אפילפיטיים יכולים להשפיע על הזיכרון שלי?

האם חולים באפילפסיה זוכרים את ההתקפים שלהם?

האם אפשר להפסיק לנשום בזמן התקף?

אם חוויתי פרכוס, האם יש לי אפילפסיה?

אם אני חולה באפילפסיה, האם אני יכול להתאמן ולעסוק בספורט?