שושנת יריחו (לישמניאזיס)

לישמניאזיס, או בשמה המוכר "שושנת יריחו", היא מחלה טפילית הנגרמת על ידי טפיל הלישמניה (Leishmania). טפיל זה מועבר בדרך כלל על ידי נקבות זבוב החול ומתפתח בתאי מערכת החיסון של האדם. ההדבקה קורית כאשר זבוב חול הנושא את הטפיל מוצץ את דמו של אדם.

ישנם שלושה סוגים עיקריים של התבטאות המחלה; לישמניאזיס של העור, לישמניאזיס של האיברים הפנימיים ולישמניאזיס של הריריות. ידועים כעשרים מינים של הטפיל הגורמים להופעת המחלה בקרב בני אדם, כאשר בישראל שלושת המינים העיקריים הם לישמניה טרופיקה (Leishmania Tropica), לישמניה מייג'ור (Leishmania Major) ולישמניה אינפנטום (Leishmania Infantum). אנשים המטיילים במקומות טרופיים עלולים להידבק במינים אחרים של הטפיל.

זבובי החול הנושאים את הטפיל מתגוררים בדרך כלל בסביבות טרופיות, ומגיפות קטלניות כתוצאה מהטפיל התרחשו באזורים כמו אסיה, מזרח אפריקה ודרום אמריקה. האזורים בהם הטפיל נפוץ הם בדרך כלל אזורים עם משאבים מוגבלים לטיפול במחלה זו, כמו הרבה מדינות עולם שלישי. לישמניאזיס היא מחלה קטלנית והיא שנייה רק ​​למלריה כגורם תמותה כתוצאה מטפילים.

במאמר זה נלמד על:

• איך משפיעה המחלה
• מהם התסמינים
• מה הגורם העיקרי
• גורמי סיכון
• אבחון
• סיבוכים אפשריים
• מניעה

סוגי הביטוי הקליני של מחלת הלישמניאזיס

כאמור, שושנת יריחו יכולה להתבטא בשלושה אופנים; בעור, באיברים פנימיים ובריריות. המינים השונים של טפיל הלישמניה מתבטאים באופנים שונים. נכון להיום ידועים כ-20 מינים של לישמניה שיכולים להעביר את המחלה לבני אדם. בישראל, נפוצה בעיקר הביטוי העורי של שושנת יריחו. עם זאת, בקרב מטיילים בארצות טרופיות עשויים להופיע הביטויים הנוספים של המחלה.

לישמניאזיס של העור

לישמניאזיס של העור מתבטאת על ידי כיבים (פצעים פתוחים וכואבים) בעור, וזוהי הצורה הנפוצה ביותר של המחלה והשכיחה ביותר בישראל. היא נגרמת בעיקר על ידי מיני הטפיל לישמניה מייג'ור ולישמניה טרופיקה. במקרים רבים, כתלות באדם הנגוע, לא יהיה צורך בטיפול, אך הוא יכול להאיץ את הריפוי ולמנוע סיבוכים.

לישמניאזיס של הריריות

לישמניאזיס של הריריות היא צורה נדירה של המחלה, וגם היא נגרמת על ידי המינים העוריים של הטפיל ועלולה להתרחש מספר חודשים לאחר ריפוי כיבים בעור. בסוג זה של לישמניאזיס, הטפילים מתפשטים לאף, לגרון ולפה. זה יכול להוביל להרס חלקי או מלא של הריריות באותם אזורים.

על אף שמחלה זו נחשבת בדרך כלל כתת-קבוצה של לישמניאזיס של העור, היא חמורה יותר מהאחרונה, ובניגוד לה היא מצריכה טיפול על מנת להגיע להחלמה.

לישמניאזיס של איברים פנימיים

לישמניאזיס של איברים פנימיים ידועה לעיתים בשם לישמניאזיס מערכתית או "קאלא אזר" (פירוש המילים באורדו ובהודית – הקדחת השחורה). היא יכולה להופיע 2 עד 8 חודשים לאחר עקיצה של זבוב החול. המחלה פוגעת באיברים פנימיים, כמו הטחול והכבד, ועלולה להשפיע גם על מח העצם של המטופל, כמו גם על המערכת החיסונית שלו על ידי פגיעה באיברים אלה. לישמניאזיס של איברים פנימיים כמעט תמיד קטלנית במידה והיא לא מטופלת.

מהם התסמינים של שושנת יריחו?

אנשים יכולים להיות נשאים של כמה מיני לישמניה במשך תקופות ארוכות מבלי לפתח תסמינים. התסמינים משתנים בהתאם לאופי המחלה ולמין הטפיל הגורם לה.

תסמיני לישמניאזיס של העור

התסמין העיקרי של מחלה זו הוא כיבים בעור ללא כאבים. תסמינים עוריים עשויים להופיע מספר שבועות לאחר העקיצה על ידי זבוב חול הנושא את הטפיל. עם זאת, לפעמים התסמינים לא יופיעו במשך חודשים ואפילו שנים.

תסמיני לישמניאזיס של הריריות

אצל אנשים עם צורה זו של המחלה, התסמינים מופיעים בדרך כלל שנה עד חמש שנים לאחר הנגעים בעור (בעיקר כיבים בפה, באף או בשפתיים).

תסמינים אחרים עשויים לכלול:

• אף מנוזל או גדוש
• דימום מהאף
• קשיי נשימה

תסמיני לישמניאזיס של איברים פנימיים

בסוג זה של לישמניה התסמינים לרוב אינם מופיעים במשך חודשים לאחר העקיצה. ברוב המקרים הם מופיעים 2 עד 6 חודשים לאחר ההדבקה הראשונית בטפיל.

סימנים ותסמינים נפוצים כוללים:

• ירידה במשקל
• חולשה
• חום שנמשך שבועות או חודשים
• טחול מוגדל
• כבד מוגדל
• ירידה בייצור תאי הדם הגורמת לאנמיה
• דימום
• זיהומים אחרים
• בלוטות לימפה מוגדלות

מה גורם לשושנת יריחו?

שושנת יריחו נגרמת כאמור על ידי הדבקה בטפילים חד-תאיים ממין הלישמניה, המועברים על ידי עקיצה של נקבת זבוב החול הנושאת את הטפיל. הטפיל חי ומתרבה בתוך זבוב החול. זבוב זה פעיל יותר בסביבות עם לחות גבוהה במהלך החודשים החמים ובלילה, משעות בין ערביים עד עלות השחר.

חיות בית, כגון כלבים, יכולות להוות "תחנת ביניים" לטפיל, והעברה עלולה להתרחש מחיה לזבוב החול, ומזבוב החול לאדם. בני אדם יכולים להעביר את הטפיל גם ביניהם באמצעות עירוי דם או מחטים משותפות. בחלקים מסוימים של העולם, ההדבקה יכולה להתרחש מאדם לזבוב החול, וממנו לאדם אחר.

אילו גורמי סיכון קיימים למחלת הלישמניאזיס?

מיקום גאוגרפי – המחלה נמצאת בכל מקום בעולם למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה, עם זאת, ישנם אזורים מועדים יותר להדבקה. למשל, כ-95% ממקרי לישמניאזיס של העור מתרחשים בדרום אמריקה, מרכז אסיה, אגן הים התיכון והמזרח התיכון.

למעלה מ-90% ממקרי לישמניאזיס של איברים פנימיים מתרחשים ברזיל, אתיופיה, הודו, קניה, סומליה, דרום סודן וסודן. לכן, אנשים המתגוררים באזורים טרופיים או נוסעים לטייל במדינות ואזורים אלה, נמצאים בסיכון גבוה בהרבה לחלות במחלה.

גורמים סביבתיים ומאפייני אקלים משפיעים רבות על התפשטות המחלה גם כן. בישראל, טפילי הלישמניה קיימים במספר אזורים אופייניים. הטפיל לישמניה טרופיקה נפוץ באזור הכינרת, במרכז הגליל ובקעת הכינרת, וכן באזורים מסוימים ביהודה ושומרון. הטפיל לישמניה מייג'ור קיים באזור הערבה, הנגב המערבי, הר הנגב ובקעת בית שאן.

תנאים סוציו-אקונומיים – על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), עוני הוא גורם משמעותי בסיכון לחלות בלישמניאזיס. בנוסף, לישמניאזיס מתרחשת לעיתים קרובות באזורים בהם התנאים הבאים נפוצים:

• תת תזונה
• רעב
• מיעוט משאבים והשקעה כספית
• מקרים רבים של נדידות גדולות של אנשים (למשל כתוצאה ממצבי חירום, מלחמות, אסונות טבע ושינויי אקלים)

זיהומים אחרים – אנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת נמצאים בסיכון גבוה יותר לחלות בלישמניאזיס. HIV יכול להשפיע על הדבקה והעברה של הטפיל ולהגדיל את הסיכון ללישמניאזיס של איברים פנימיים.

HIV ולישמניאזיס משפיעים על תאים דומים של המערכת החיסונית, ואנשים הנושאים את נגיף ה-HIV נדבקים לעתים קרובות גם בטפיל הלישמניה. באזורים מסויימים באתיופיה למשל, ההערכה היא שכ-35% מהאנשים הסובלים מלישמניאזיס הם גם נשאי HIV.

כיצד ניתן לאבחן שושנת יריחו?

במידה ואדם התגורר או טייל במקום בו שכיחות הלישמניאזיס גבוהה, חשוב לציין זאת בעת ביקור אצל הרופא. כך הרופא יידע לבדוק אם ישנה נוכחות של הטפיל ואם ישנה מחלה. במידה ונמצא כי אדם חולה בלישמניאזיס, הרופא יבצע בדיקות אחרות כדי לקבוע איזה מין של טפיל הלישמניה הוא הגורם למחלה.

אבחון לישמניאזיס של העור: הרופא עשוי לקחת חתיכה קטנה של עור לביופסיה במעבדה על ידי גירוד של אחד הכיבים. לעיתים קרובות, יחפשו במעבדה את ה-DNA או החומר הגנטי של הטפיל. קיימות מגוון שיטות לזיהוי מין הטפיל הגורם למחלה.

אבחון לישמניאזיס של איברים פנימיים: פעמים רבות אנשים לא זוכרים שנעקצו על ידי זבוב החול, מה שעשוי להקשות על אבחון המחלה. היסטוריה של מגורים או נסיעה לאזור עם שכיחות לישמניאזיס גבוהה יכולה להכווין את הרופא ולהועיל באבחנה. הרופא יבצע בדיקה גופנית כדי לחפש טחול או כבד מוגדלים, ולאחר מכן הוא עשוי לבצע ביופסיה של מח עצם או לקחת דגימת דם לבדיקה. מגוון בדיקות מעבדה מיוחדות מסייעות באבחון.

אילו תופעות דומות ללישמניאזיס?

חלק מהתסמינים של לישמניאזיס עלולים להיות דומים לתסמינים של מצבים אחרים:

צרעת – לישמניאזיס של העור יכולה להיות דומה לצרעת. צרעת היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי החיידק Mycobacterium Leprae. היא נחשבת לנדירה בעולם המפותח, אך עם זאת צרעת היא אחד הגורמים השכיחים ביותר לנוירופתיה היקפית (פגיעה עצבית בגפיים) ברחבי העולם.

צרעת תוארה לראשונה כבר בהודו בסביבות 600 לפני הספירה, יובאה לאירופה במאה הרביעית, והגיעה לשיא שכיחותה במאה ה-13. אחת הצורות של צרעת, הנקראת צרעת לפרומטוזואית, מאופיינת בנגעים מפושטים על העור ועור עבה, נפוח ומתקלף. עם זאת, בצרעת נצפה לראות סימנים ותסמינים נוספים כגון:

• מעורבות נוירולוגית – פגיעה בעצבים קטנים בעור, הגורמת לאיבוד תחושה ויובש, או פגיעה עצבית היקפית שעלולה לגרום לאובדן תחושה וחולשה בשרירים הפנימיים של הידיים והרגליים.
• מעורבות עיניים – שילוב של פגיעה עצבית ושל חדירה ישירה של החיידק לעין עלול להביא לפגיעה בעין וכתוצאה מכך גם לעיוורון. פגיעה בעצב הטריגמינלי עלולה גם לגרום להפחתת קצב המצמוץ ופגיעה בתחושה בקרנית וכתוצאה מכך לפגיעה וכיב בקרנית.
• מעורבות מערכתית – צורות חמורות של צרעת לפרומטוזואית עשויות להיות קשורות למחלות מערכתיות הפוגעות למשל בדרכי הנשימה (העליונות והתחתונות), האשכים, בלוטות הלימפה, הכליות והעצמות. הן גם עלולות לגרום (לעיתים רחוקות) לעמילואידוזיס.

מלריה – לישמניאזיס של איברים פנימיים יכולה להיות דומה למחלת המלריה. מדובר במחלה מסכנת חיים המועברת בדרך כלל באמצעות עקיצת יתוש הנושא את טפיל הפלסמודיום.

ברגע שהטפיל נמצא בתוך הגוף, הוא "מטייל" ומגיע לכבד, שם הוא מתפתח ומתרבה. לאחר מספר ימים הטפילים הבוגרים נכנסים לזרם הדם ומתחילים להדביק תאי דם אדומים.

תוך 48 עד 72 שעות, הטפילים שבתוך כדוריות הדם האדומות מתרבים, וגורמים לתאים הנגועים להתפוצץ. הטפילים ממשיכים להדביק את תאי הדם האדומים, וכתוצאה מכך מופיעים תסמינים המתרחשים במחזורים שנמשכים יומיים-שלושה בכל פעם.

מלריה נמצאת בדרך כלל באזורים בעלי אקלים טרופי שם הטפילים יכולים לחיות.

תסמיני המלריה דומים בחלקם לאלו של לישמניאזיס של איברים פנימיים, וכוללים:

• צמרמורת ורעידות שעלולות להיות חמורות
• חום ממושך
• הזעה מרובה
• טחול וכבד מוגדלים
• כאבי ראש, בטן ושרירים
• בחילות והקאות
• שלשולים
• אנמיה כתוצאה מהרס תאי דם אדומים
• פרכוסים
• תרדמת
• דם בצואה

אבחנה של מלריה נעשית באמצעות בדיקות דם לנוכחות טפיל הפלסמודיום.

כיצד ניתן לטפל בשושנת יריחו?

תרופות אנטי-פרזיטיות, כגון אמפוטריצין B (הנמכר תחת השם אמביזום או אמפוסיל), יכולות לסייע בטיפול במחלה. הרופא עשוי להמליץ גם ​​על טיפולים אחרים בהתאם לסוג הלישמניאזיס שיש למטופל.

טיפול בלישמניאזיס של העור: כיבים בעור לרוב יחלימו ללא טיפול. עם זאת, טיפול במשחות, כדורים וזריקות יכול להאיץ את הריפוי ולהפחית צלקות. כיבים חמורים הגורמים לעיוות של העור עשויים להצריך ניתוח פלסטי.

טיפול בלישמניאזיס של הריריות: נגעים אלה אינם מחלימים מעצמם ותמיד יידרשו טיפול. אמפוטריצין B ליפוזומלי ופארומומיצין (קמן, בשמה המסחרי) יכולים לטפל בלישמניאזיס של הריריות.

טיפול בלישמניאזיס של איברים פנימיים: כמו לישמניאזיס של העור, גם מחלת האיברים הפנימיים לא מחלימה מעצמה ותמיד תדרוש טיפול. קיימות מספר תרופות, כאשר הנפוצות כוללות סודיום סטיבוגלוקונאט (נמכר כפנטוסטם), אמפוטריצין B, פארומומיצין ומילטפוסין (נמכר כאימפבידו).

מהם הסיבוכים האפשריים של שושנת יריחו?

סיבוכי לישמניאזיס של העור עשויים לכלול:

• דימום
• זיהומים אחרים עקב מערכת חיסונית מוחלשת
• עיוותים של העור

לישמניאזיס של איברים פנימיים היא לעיתים קרובות קטלנית בשל ההשפעות שיש לה הן על האיברים הפנימיים והן על המערכת החיסונית. אדם עם HIV או איידס נמצא בסיכון גבוה יותר לחלות במחלה זו. HIV או איידס יכולים גם לגרום לסיבוכים ולהקשות על הטיפול.

כיצד ניתן למנוע שושנת יריחו?

נכון להיום, לא קיים חיסון המגן מפני הטפיל. הדרך היחידה למנוע לישמניאזיס היא להימנע מעקיצה על ידי זבוב החול.

מומלץ לנקוט בצעדים הבאים על מנת להפחית את הסיכוי להיעקץ:

• ללבוש בגדים ארוכים המכסים כמה שיותר עור – מכנסיים ארוכים, חולצות ארוכות עם שרוולים וגרביים גבוהות מקטינים את האזורים החשופים לעקיצה.
• להשתמש בדוחה חרקים על חלקי העור החשופים – חומרים דוחי חרקים יעילים בהרחקת זבוב החול. חומרים המכילים DEET (N,N-Diethyl-meta-toluamide) נחשבים יעילים יותר.
• לרסס חומרים דוחי חרקים באזור השינה – ניתן להשתמש בטבליות מתנדפות, תרסיס נוזלי, סלילים או נרות.
• לישון במקומות גבוהים יותר – חרקים אלו מתקשים להגיע לגובה.
• להימנע משהייה בחיק הטבע בשעות הפעילות של זבובי החול – זבובי החול פעילים ביותר בין שעות בין הערביים לעלות השחר.
• להשתמש במיזוג אוויר בתוך הבית במידת האפשר – שימוש במאווררים עלול להקשות על החרקים לעוף.
• להשתמש ברשת המכסה את המיטה – זבובי חול קטנים בהרבה מיתושים ויש צורך ברשת מתאימה. מומלץ לרסס את הרשת עם דוחה חרקים במידת האפשר.

מומלץ להצטייד ברשתות למיטה וחומרים דוחי חרקים לפני נסיעה לאזורים בסיכון גבוה.

מקורות: HealthLine | Patient.Info

שאלות ותשובות בנושא

הכלב שלי נעקץ על ידי זבוב החול. האם אני יכול להידבק מהכלב?

האם ניתן לאתר נוכחות של טפיל הלישמניה בבדיקת דם שגרתית?

כיצד אפשר להבדיל בין עקיצת יתוש רגילה לעקיצה של זבוב החול?

נעקצתי על ידי זבוב החול ופיתחתי שושנת יריחו. במידה ואיעקץ פעם נוספת האם אוכל לחלות שוב?

האם נשיכה על ידי זבוב החול בהכרח תוביל להתפתחות המחלה?