גמגום

גמגום הוא הפרעת דיבור הכרוכה בבעיות תכופות ומשמעותיות בשטף הדיבור. אנשים שמגמגמים יודעים מה הם רוצים להגיד, אך מתקשים להגיד את זה בצורה תקינה וברורה. לדוגמא, הם עשויים לחזור או להאריך מילה, הברה, עיצור או תנועה. בנוסף, הם עשויים להשתהות במהלך הדיבור מכיוון שהם הגיעו למילה או צליל בעייתיים עבורם.

גמגום הוא מצב הנפוץ בעיקר בקרב ילדים צעירים כחלק נורמלי מתהליך למידת דיבור ושפה. ילדים קטנים עלולים לגמגם כאשר יכולות הדיבור והשפה שלהם לא מפותחות מספיק כדי לעמוד בקצב של מה שהם רוצים להגיד, אך רוב הילדים סוגרים את הפער ומתגברים על גמגום התפתחותי זה. עם זאת, לפעמים גמגום הוא מצב כרוני הנמשך עד לבגרות.

לגמגום מסוג זה יכולה להיות השפעה על הדימוי העצמי של האדם הבוגר ועל האינטראקציות עם אנשים אחרים בסביבתו. ילדים ומבוגרים המגמגמים עשויים להרוויח מטיפולים כגון טיפול בדיבור, שימוש במכשירים אלקטרוניים לשיפור שטף הדיבור או טיפול קוגניטיבי התנהגותי.

במאמר זה נדון על:

• סוגי הגמגום
• תסמיני הגמגום
• מתי מומלץ לפנות לרופא / קלינאי תקשורת
• הגורמים לגמגום
• מהם גורמי הסיכון
• סיבוכים כתוצאה מגמום
• אבחון הגמגום
• טיפול בגמגום

מהם סוגי הגמגום?

ישנם שלושה סוגים של גמגום:

התפתחותי – סוג זה הוא השכיח ביותר בקרב ילדים מתחת לגיל 5, במיוחד בנים, והוא מתרחש כאשר הם מתחילים לפתח את יכולות הדיבור והשפה שלהם. בדרך כלל המצב נפתר ללא טיפול.

נוירוגני – הפרעות במעבר האותות בין המוח לעצבים או לשרירים עלולים לגרום לסוג זה של גמגום.

פסיכוגני – מקורו של סוג גמגום זה הוא בחלק המוח השולט בחשיבה והנמקה.

מהם התסמינים של גמגום?

גמגום מתאפיין במילים, צלילים או הברות חוזרות ונשנות ושיבושים בקצב הדיבור הרגיל. לדוגמא, אדם יכול לחזור על אותו עיצור, כמו "ללללל ללכת" או "שששש שלום", והוא עשוי להתקשות להשמיע צלילים מסוימים או להתחיל משפט.

גמגום עלול להוביל למתח ממצבים חברתיים, ומתח זה עשוי להופיע בתסמינים הבאים:

• שינויים פיזיים כמו טיקים בפנים, רעידות בשפתיים, מצמוץ עיניים מוגזם ומתח בפנים ובפלג הגוף העליון
• תסכול בעת ניסיון לתקשר
• היסוס או עצירה לפני שמתחילים לדבר
• סירוב לדבר
• הכנסה או הוספה של צלילים או מילים למשפטים, כגון "אה" או "אממ"
• חזרה על מילים או ביטויים
• מתח בקול
• סידור מחדש של מילים במשפט
• השמעת צלילים ארוכים עם מילים, כגון "שמי מממממיכאל"

חלק מהילדים אינם מודעים לכך שהם מגמגמים, והגדרות חברתיות ומצבים מגבירי מתח עלולים להגדיל את הסבירות שאדם יגמגם. דיבור בפומבי יכול להיות מאתגר מאוד עבור ילד או מבוגר שמגמגם.

מתי מומלץ לפנות לרופא או לקלינאי תקשורת?

ילדים בגילאי שנתיים עד חמש שעוברים תקופות של גמגום הם דבר נפוץ ולרוב לא מדאיג. עבור רוב הילדים, זה חלק מתהליך לימוד הדיבור והשפה, וזה משתפר מעצמו. עם זאת, גמגום מתמשך עשוי לדרוש טיפול לשיפור שטף הדיבור.

מומלץ לפנות לרופא על מנת לקבל הפניה או לפנות ישירות לקלינאי תקשורת אם הגמגום:

• נמשך יותר משישה חודשים
• מתרחש עם בעיות דיבור או שפה אחרות
• הופך להיות תכוף יותר או ממשיך ככל שהילד מתבגר
• מתרחש יחד עם התקשות שרירים או קושי משמעותי בדיבור
• משפיע על היכולת לתקשר ביעילות בבית הספר, בעבודה או באינטראקציות חברתיות
• גורם לחרדה או לבעיות רגשיות, כגון פחד או הימנעות ממצבים בהם הילד נדרש לדבר
• מתחיל בתקופת הבגרות

מהם הגורמים לגמגום?

הגורם המדויק אינו ידוע, וחוקרים ממשיכים לחקור את הסיבות הבסיסיות האפשריות לגמגום התפתחותי. שילוב של גורמים עשוי להיות מעורב, כאשר הגורמים האפשריים לגמגום התפתחותי כוללים:

חריגות בשליטה מוטורית בדיבור – כמה ראיות מצביעות על כך שתיתכן מעורבות של חריגות בשליטה מוטורית בדיבור, כגון תזמון, תיאום חושי ומוטורי.

גנטיקה – גמגום נוטה לעבור בתורשה בין בני משפחה, לכן נראה כי הוא יכול לנבוע ממומים תורשתיים (גנטיים).

גמגום הנובע מסיבות אחרות

שטף הדיבור יכול להיות מופרע מסיבות אחרות מלבד גמגום התפתחותי. שבץ, פגיעה מוחית טראומטית או בעיות מוחיות אחרות עלולות לגרום לדיבור איטי, שיש בו הפסקות מרובות או צלילים חוזרים (גמגום נוירוגני).

שטף הדיבור יכול להיות מופרע גם בהקשר של מצוקה רגשית, כאשר דוברים שאינם מגמגמים עלולים לחוות חוסר נוחות בזמן שהם עצבניים או מרגישים לחץ. מצבים אלה עלולים גם לגרום לילדים/אנשים המגמגמים להיות פחות שוטפים.

טראומה מוחית, אפילפסיה, שימוש בסמים ודיכאון מתמשך הם חלק מהסיבות האפשריות להופעה מאוחרת של גמגום.

קשיי דיבור המופיעים לאחר טראומה רגשית (גמגום פסיכוגני) אינם נדירים ואינם זהים לגמגום התפתחותי.

אילו גורמי סיכון קיימים עבור גמגום?

הסיכוי עבור גברים לגמגם גבוה בהרבה מאשר הסיכוי עבור נשים.

גורמים המגבירים את הסיכון לגמגום כוללים:

התפתחות מאוחרת בילדות – ילדים שיש להם עיכובים התפתחותיים או בעיות דיבור אחרות עלולים לגמגם יותר.

קרובי משפחה מגמגמים – גמגום נוטה לעבור בין בני משפחה.

לחץ נפשי – לחץ ומתח במשפחה, ציפיות גבוהות מההורים או סוגים אחרים של לחץ עלולים להחמיר את הגמגום הקיים.

אילו סיבוכים עלולים להופיע כתוצאה מגמגום?

גמגום יכול להוביל ל:

• בעיות בתקשורת עם אחרים
• חרדה בדיבור מול קהל או באינטראקציה בין-אישית
• הימנעות מדיבור או ממצבים המצריכים דיבור
• הימנעות מלקיחת חלק בסיטואציות חברתיות
• חוסר הצלחה חברתית, לימודית או תעסוקתית
• חוויית הצקות או התגרויות מהסביבה
• הערכה עצמית נמוכה

כיצד מאובחן גמגום?

האבחון מבוצע על ידי איש מקצוע בתחום הבריאות המוכשר להעריך ולטפל בילדים ובוגרים עם הפרעות דיבור ושפה (קלינאי/ת תקשורת). קלינאי התקשורת מתבונן במבוגר או בילד המדברים במצבים שונים.

הורים לילד מגמגם

בפגישה עם הורים של ילד מגמגם, הרופא או קלינאי התקשורת עשויים:

• לשאול שאלות על ההיסטוריה הבריאותית של הילד, כולל מתי הוא התחיל לגמגם ובאילו זמנים ומצבים הגמגום הוא שכיח יותר
• לשאול שאלות לגבי האופן שבו הגמגום משפיע על חיי הילד, כגון מערכות יחסים עם אחרים וביצועים בבית הספר
• לדבר עם הילד, ואולי אף לבקש ממנו לקרוא בקול רם כדי לזהות הבדלים עדינים בדיבור
• לנסות להבדיל בין חזרה על הברות והגייה מוטעית של מילים – הנורמלית בקרב ילדים צעירים – לבין גמגום שעלול להיות מצב לא נורמלי וארוך טווח.
• לשלול מצב בריאותי כלשהו ברקע שיכול לגרום לדיבור לא סדיר, כגון תסמונת טורט

מבוגרים מגמגמים

בפגישה עם מבוגר שמגמגם, הרופא או קלינאי התקשורת עשויים:

• לשאול שאלות על ההיסטוריה הבריאותית של המטופל, כולל מתי הוא התחיל לגמגם ובאילו זמנים ומצבים הגמגום הוא שכיח יותר
• לשלול מצב בריאותי ברקע שעלול לגרום לגמגום
• לבקש לדעת אילו טיפולים נוסו בעבר, שיכולים לסייע לקבוע איזו גישת טיפול עשויה להיות הטובה ביותר
• לבקש לדעת כיצד הגמגום השפיע על מערכות היחסים של המטופל, על הביצועים בבית הספר, על הקריירה ותחומים אחרים בחייו, וכמה לחץ וחרדה זה גורם למטופל

כיצד ניתן לטפל בגמגום?

לאחר הערכה מקיפה של קלינאי תקשורת, ניתן לקבל החלטה לגבי גישת הטיפול הטובה ביותר. קיימות מספר גישות שונות לטיפול בילדים ומבוגרים המגמגמים. בגלל נושאים וצרכים אישיים שונים, שיטה – או שילוב של שיטות – שעוזרות לאדם אחד עשויות להיות לא יעילות לאדם אחר.

הטיפול אינו יכול להעלים לגמרי את הגמגום, אך הוא יכול ללמד מיומנויות שעוזרות ב:

• שיפור שטף הדיבור
• פיתוח תקשורת אפקטיבית
• השתתפות מלאה בבית הספר, בעבודה ובפעילויות חברתיות

כמה דוגמאות לגישות טיפול כוללות:

טיפול בדיבור – טיפול בדיבור יכול ללמד את הילד להאט את הדיבור שלו וללמוד להבחין כאשר הוא מתחיל לגמגם. ניתן לעודד את הילד לדבר לאט מאוד בתחילת הטיפול בדיבור, אך עם הזמן ניתן לעבוד איתו על דפוס דיבור טבעי יותר.

מכשירים אלקטרוניים – ישנם מספר מכשירים אלקטרוניים הזמינים לשיפור שטף הדיבור. למשל, משוב שמיעתי מושהה מחייב את המשתמש להאט את הדיבור או שהדיבור יישמע מעוות דרך המכשיר. מומלץ להתייעץ עם קלינאי התקשורת אודות שימוש במכשירים והתאמתם.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי – סוג זה של פסיכותרפיה יכול לעזור לילד ללמוד לזהות ולשנות דרכי חשיבה שעלולות להחמיר את הגמגום. זה יכול גם לעזור להפחית מתח, חרדה או בעיות הערכה עצמית הקשורות לגמגום.

אינטראקציה בין הורה לילד – מעורבות ההורים בתרגול טכניקות בבית היא חלק מרכזי בסיוע לילד להתמודד עם גמגום. מומלץ לעקוב אחר ההנחיות של קלינאי התקשורת על מנת לבחור את הגישה הטובה ביותר עבור הילד.

טיפול תרופתי

למרות ניסיונות במספר תרופות לטיפול בגמגום, עדיין לא נמצא טיפול תרופתי מוכח שעוזר לבעיה.
עם זאת, ישנן מספר דרכי תמיכה והתמודדות שנמצאו כעשויים לסייע להפחית את תסמיני הגמגום ביניהן:

דיבור איטי – אחת הדרכים היעילות ביותר לעצור גמגום היא לנסות לדבר לאט יותר. כאשר ילד או אדם ממהר להשלים מחשבה, הדבר עלול לגרום לגמגום, להאצת הדיבור או לקושי בהוצאת המילים החוצה. לקיחת נשימות עמוקות ודיבור איטי יכולים לעזור לכל אלו, מומלץ ליידע את הסביבה על הניסיון לדבר לאט ולהסביר שהסבלנות שלהם יכולה לעזור.

להתאמן על דיבור שוטף – אפשר לפנות לחבר קרוב או לבן משפחה ולבקש מהם לשבת ולדבר. תרגול הדיבור בסביבה בטוחה עשוי לעזור לילד או לאדם להרגיש יותר בנוח עם עצמו ועם אופן הדיבור שלו.

הצטרפות לקבוצת תמיכה עם אנשים אחרים המגמגמים עשויה להועיל גם היא. ניתן לנסות ללמוד מה עובד עבור אנשים אחרים כשהם מדברים בפומבי או אפילו בקבוצות חברים קטנות. קשר עם אנשים אחרים המגמגמים יכול גם ליצור תחושת שייכות ולספק תמיכה נפשית.

הקלטה עצמית – הקלטה עצמית של הדיבור יכולה לעזור לילד או לאדם להבין טוב יותר את ההתקדמות שלו. זה יכול לעזור לשפוך אור על מילים או ביטויים המהווים טריגר לגמגום, וכן יכול לעזור לשמוע דברים שקשה להבחין בהם אחרת.

במידה והאזנה להקלטה עצמית גורמת לחרדה, מומלץ להתחיל לאט בצעדים קטנים. יש לזכור שטכניקה זו יכולה לעודד ולסייע, אך היא לא עובדת עבור כולם.

מחקר על טיפולים חדשים – כיום, ישנם מכשירים חדשים שיכולים לסייע בדיבור ולהפחית גמגום. מכשירים אלה משתמשים בתוכנת משוב שמיעתי מושהה המשתנה בתדירות כדי לעזור לדבר בצורה שוטפת יותר.

בדומה למכשיר שמיעה, המכשיר מתחבר לפנים האוזן של המשתמש, התוכנה משנה את צליל הקול של המשתמש ומעכבת את הצליל בשבריר שנייה. זה יכול לעזור להאט את הדיבור ולאפשר למשתמש לדבר ללא גמגום.

למרות שיש כמה מחקרים התומכים ביעילות המכשיר, לא ברור אם ההשפעות הללו הן לטווח הארוך. חוקרים בוחנים מספר מכשירים ואפליקציות חדשות יותר שעשויים לעזור גם בעתיד, ומומלץ להישאר מעודכנים בשיטות וטכנולוגיות חדשות שיכולות להיות יעילות עבור הילד או המבוגר המגמגמים.

מספר טיפים עבור הורים לילד מגמגם שעשויים לעזור כוללים:

הקשבה בתשומת לב – מומלץ להקשיב לילד בתשומת לב ולשמור על קשר עין טבעי כשהוא מדבר.

לתת לילד להשלים את דבריו – מומלץ לחכות שהילד יגיד את המילה שהוא מנסה לומר ולא לקפוץ להשלים את המשפט או המחשבה שלו עבורו.

לפנות זמן לשיחה עם הילד – מומלץ להקדיש זמן בו ההורה ישוחח עם ילדו ללא הפרעות. שעות הארוחה יכולות לספק הזדמנות טובה לשיחה.

דיבור איטי – מומלץ לדבר לאט, בצורה איטית וסובלנית. במידה והורה מדבר בצורה כזו, ילדו ינהג כך גם כן לעתים קרובות, מה שעשוי לסייע בהפחתת הגמגום.

דיבור מסודר, בתורות – מומלץ לדבר בתורות, ללא התפרצות. יש לעודד את כל בני המשפחה להקשיב אחד לשני ולדבר כל אחד בתורו.

אווירה רגועה – מומלץ לעשות כל שביכולת ההורים כדי ליצור אווירה נינוחה ורגועה בבית, אווירה בה הילד מרגיש בנוח לדבר בחופשיות.

לא להתמקד בגמגום – מומלץ לא להתמקד בגמגום של הילד, ולנסות לא למשוך תשומת לב לגמגום במהלך אינטראקציות יומיומיות. בנוסף, מומלץ לא לחשוף את הילד למצבים שיוצרים תחושת דחיפות, לחץ או צורך למהר או מצבים המחייבים את הילד לדבר מול אחרים.

לתת שבחים ופחות ביקורת – עדיף לשבח את הילד על כך שהוא מדבר בבהירות מאשר למשוך תשומת לב לגמגום ולהעביר ביקורת. אם הורה בכל זאת מתקן את הדיבור של ילדו, מומלץ לעשות זאת בצורה עדינה וחיובית.

לקבל את הילד כפי שהוא – מומלץ לא להגיב בשלילה או ביקורת, וכמובן לא להעניש את הילד על גמגום. סיטואציות כאלו עלולות להוסיף לתחושות של חוסר ביטחון וחוסר הערכה עצמית. תמיכה ועידוד של ההורים והסביבה יכולים לעשות הבדל גדול.

מקורות: MayoClinic | HealthLine

שאלות ותשובות בנושא

האם גמגום הוא תופעה נפוצה?

כמה נפוץ גמגום בקרב ילדים?

אני חושש שהילד שלי מתחיל לגמגם, האם עלי לחכות או לפנות לעזרה?

אני אדם מבוגר הסובל מגמגום, האם בהכרח אעביר זאת לילדיי?

האם גמגום יכול להופיע בפתאומיות בגיל בגרות?