כריתת בלוטת התריס: הניתוח החדשני ללא צלקת

מידי שנה, מאובחנים בישראל כ-1,000 חולים בסרטן בלוטת התריס וגידולים שפירים בבלוטת יותרת התריס. ההחלמה מגידולים אלה היא בסבירות גבוהה ביותר, כאשר הטיפול המקובל עד היום היה ניתוח בגישה הצווארית. אך היום קיימת כבר גישה ניתוחית חדשנית בשיטה האנדוסקופית ללא צלקת

צפו בפרופ' אבי חפץ מסביר על כך בתכנית בקו הבריאות בהנחיית פרופ' קרסו ופרופ' פרידמן

במאמר זה נדון על:

ניתוח האנדוסקופי | סיכונים | גישה טיפול עתידית | יתרונות | סרטן בלוטת המגן

מהי הגישה האנדוסקופית לטיפול בסרטן בלוטת התריס?

ככלל, הגישה המקובלת לכריתת בלוטת התריס (התירואיד/ המגן) היא הגישה הצווארית, המבוצעת באמצעות חתך קטן בבסיס הצוואר דרכו מבוצעת הכריתה. גישה זו, על אף הניסיון המתמיד לצמצם ככל הניתן את גודל הצלקת, עדיין מותירה צלקת בצוואר באופן שפוגע באסתטיקה ובאיכות החיים של 10%-20% מהחולים. מחקר שפורסם לאחרונה גילה כי כאשר אנו משוחחים עם אדם, אנו מתמקדים בעיניו, אך אם יש לו צלקת בצוואר, המבט שלנו יוסט ללא הרף לכיוון הצלקת.

עוד הראה המחקר כי אנשים עם צלקת בצוואר הינם בעלי סיכויים נמוכים יותר לעבור ראיון עבודה בהצלחה. בכדי להתמודד עם אתגר זה, פותחו בעשורים האחרונים גישות נוספות לניתוח בלוטת התריס, כשהבולטת ביניהן התבססה על חדירה דרך אזור בית השחי, אם כי מדובר בגישה מסורבלת, הדורשת ציוד רובוטי יקר ומסכנת את עצבי היד כולה.

הגישה החדשנית ביותר בתחום – הגישה האנדוסקופית, שהשימוש בה החל ב-2016, מאפשרת חדירה נקודתית דרך הרירית הפנימית של השפה התחתונה, מתחת לעור הצוואר ואל בלוטת התריס, על בסיס ציוד שקיים כבר בכל חדר ניתוח וללא צלקת צווארית כלל, מה שהופך אותה לגישה המועדפת כיום לטיפולים ניתוחיים של בלוטת התריס ובלוטת יותרת התריס.

הילה, מטופלת של פרופ' חפץ, מספרת על חוויית הניתוח והליך הטיפול הכולל שלה, באמצעות הגישה האנדוסקופית. הילה, אובחנה לראשונה על ידי גניקולוג שבמהלך בדיקה גניקולוגית שגרתית, הפנה את תשומת ליבה של הילה לחשדו ובהנחייתו, ביצעה בדיקת אולטרה סאונד וביופסיה. בהתאם לתוצאות הבדיקות, פנתה הילה לפרופ' אבי חפץ לקבלת טיפול. בשלב הראשון, עברה הילה ניתוח אנדוסקופי לצורך כריתה חלקית של בלוטת התירואיד, בהסתמך על תשובת בדיקת הביופסיה שעברה. בהמשך, עקב ממצאים אגרסיביים יותר בתשובה הפתולוגית הסופית, הוחלט לבצע הליך אנדוסקופי נוסף לכריתה מלאה של הבלוטה. לדברי הילה, הבחירה בשיטה האנדוסקופית התבססה בעיקרה על השיקול האסתטי של היעדר צלקת, וכן של מניעת הצורך להתעסק בסקרנות מטרידה מצד אנשים אחרים, סביב הצלקת הצווארית.

כיצד מבוצע הניתוח האנדוסקופי בפועל?

הגישה האנדוסקופית, שמבוצעת תחת הרדמה מלאה, מבוססת על חדירה נקודתית דרך חתך קטן ברירית השפה התחתונה ואז, מתחת לעור – בגישה למרכז הצוואר, לצורך הסרת בלוטת המגן.

מהם הסיכונים של הגישה האנדוסקופית?

הסיבוכים של הגישה האנדוסקופית דומים ברובם לאלו של הגישה הצווארית. הסיכון העיקרי של ניתוחים אלה הוא פגיעה בעצבים המעצבבים את מיתרי הקול ובשתי הגישות מדובר ברמת סיכון דומה ונמוכה, אם כי על פי הנתונים שנאספו עד כה בנוגע לסיכון לעיצבוב מיתרי הקול בגישה האנדוסקופית החדשה, ישנה אפשרות שהסיכון בגישה האנדוסקופית הוא אף נמוך יותר.

סיכון נוסף הינו ירידת הסידן בדם, לאחר כריתה מלאה של בלוטת התריס, וגם סיכון זה אינו מוגבר ואולי אף מופחת בגישה האנדוסקופית.

האם גישה זו צפויה להחליף לחלוטין את הגישה הצווארית?

על פי מחקרים שנעשו עד כה, נתגלה כי הגישה האנדוסקופית לכריתת בלוטת התריס מתאימה ל 40%-50% מהחולים, בעוד שביתר המקרים עדיין נדרשת הגישה הצווארית. התאמת הגישה האנדוסקופית למטופל תלויה תחילה במבנה הצוואר. כך למשל, גרוגרת גדולה ובולטת יכולה להפריע מאוד לפעולה האנדוסקופית וכך גם מבנה צוואר קצר ורחב מקשה על הגישה לבלוטה. בנוסף, מידת ההתאמה לניתוח האנדוסקופי מושפעת גם מסוג וגודל הגידול עצמו. בגידולים בהם קיימת מורכבות טכנית לכריתת הבלוטה, עדיין ישנה עדיפות לביצוע הכריתה באמצעות הגישה הצווארית.

הילה אחרי הניתוח החדשני: "הניתוח הוא פחות פולשני וגם לא מותיר צלקת ולכן בחרתי בהליך הזה, שגם חסך ממני את שאלות הקהל מסביב, כי לא ניתן להבחין שעברתי ניתוח"

האם ישנם יתרונות נוספים לגישה האנדוסקופית מלבד היעדר צלקת?

ככלל, ביצוע כריתת בלוטת התריס ללא צלקת – הוא היתרון המשמעותי והמובהק ביותר של הגישה האנדוסקופית. יתרון שולי נוסף ניכר בתהליך ההחלמה שמתאפיין בקושי מסוים בימים שלאחר הניתוח ולאחר מכן, חל שיפור מתמיד לאורך זמן, וזאת לעומת הגישה הצווארית המאופיינת בהחלמה קלה בימים הראשונים, אך גם בקושי הולך וגובר בהתמודדות עם ההחלמה האיטית של הצלקת.

לדברי המטופלת הילה, הניתוח האנדוסקופי הראשון אותו עברה, התאפיין בהחלמה מעט קשה יותר כנראה לאור חוסר מוכנות מצידה להליך. בניתוח האנדוסקופי השני, אליו הגיעה מוכנה הרבה יותר, היה תהליך ההחלמה קל ומהיר.

מהו סרטן בלוטת המגן?

סרטן בלוטת המגן היא מחלה בעלת שכיחות של כ-1,000 מקרים חדשים בשנה בישראל. המחלה מתאפיינת בארבעה סוגים אפשריים של גידולים, ששניים מהם (הפפילארי והפוליקולרי) נחשבים להכי פחות אגרסיביים, מול כל יתר סוגי הסרטן בגוף. על כן, נחשב סרטן בלוטת המגן לסרטן קל מאוד שאחוזי ההחלמה ממנו קרובים ל-100%.

לעומת שני סוגי גידולים אלה ישנו הגידול המדולרי, שנחשב לגידול אגרסיבי יותר, השולח גרורות לבלוטות הלימפה כמו גם גרורות מרוחקות. גידול זה מתאפיין בדרך כלל ברקע גנטי משפחתי וכרוך גם באחוז מסוים של תמותה בקרב החולים.

הגידול הרביעי, האנאפלסטי, הוא אחד מגידולי הסרטן האלימים ביותר שקיימים. הגידול מכפיל את עצמו כל 6 שעות ותוחלת החיים של החולים בו הינה מספר חודשים, מרגע גילוי הגידול הסרטני. לשמחתנו, סרטן זה הינו נדיר מאוד ומאפיין בעיקר את האוכלוסייה המבוגרת יותר (עשור 7 לחיים).

אם נסכם: הגישה האנדוסקופית החדשנית עשויה למנוע במחצית מהחולים את הצורך בצלקת  צווארית. התוצאות האונקולוגיות של גישה זו זהות לאלו של הגישה המקובלת בחתך צווארי וללא תוספת סיכון של פגיעה בעצבי מיתרי הקול או בבלוטות היותרת המגן. יתרונותיה של הגישה האנדוסקופית אינם אסתטיים בלבד, אלא משפיעים על איכות חיי החולים ועל התייחסות הציבור אליהם, עקב היעדר "אות הקין" של הניתוח הצווארי.