לימפומה שאינה הודג'קין: האבחון והטיפולים

לימפומה שאינה הודג'קין היא הלימפומה השכיחה ביותר וכוללת בתוכה סל של סוגי לימפומה ספציפיים. כיום, מבוסס הטיפול בלימפומה על טיפול ביולוגי וכימותרפי משולב, וכן על תרופות ביולוגיות ואימונולוגיות, המספקות מענה אפקטיבי גם לחולים שאינם מגיבים לטיפול המסורתי

צפו בפרופ' אביבי מסבירה על כך בראיון עם פרופ' קרסו בתכנית המילון הרפואי בוידיאו

מהי לימפומה שאינה הודג'קין?

לימפומה היא בעצם קבוצה של מחלות, שמתאפיינות בהגדלה של קשריות לימפה באופן בלתי מבוקר. הקשריות עצמן בנויות מתאים שנקראים לימפוציטים, אשר במצב בריא אמורים להעניק לנו הגנה מפני מחלות זיהומיות.

בנוכחות מחלה זיהומית בגוף, הולכים ומתרבים הלימפוציטים בתוך הלימפה, וכאשר הזיהום מופסק מקבלים התאים שדר להפסיק את התרבותם, והבלוטות קטנות בחזרה לגודלן התקין.

במחלת הלימפומה, נוצר מצב בו ממשיכים הלימפוציטים להתרבות גם כשכבר אין עוד נוכחות של הגירוי הזיהומי. מצב זה נוצר מאחר והתא שרצה להתרבות על מנת להגדיל את צבא הלוחמים נגד הזיהום, עבר שינוי בצופן הגנטי שלו באופן שגורם לו להמשיך להתרבות גם לאחר שהזיהום כבר סולק.

שינוי גנטי זה של התאים, מאפשר להם להמשיך ולהתקיים למשך תקופות ארוכות יותר מאשר תא בריא. סוג הלימפומה נקבע למעשה בהתאם לשינוי הגנטי הספציפי שעבר התא.

לימפומה שאינה הודג'קין היא למעשה הלימפומה השכיחה יותר, והיא כוללת בתוכה סל גדול של לימפומות, שכל אחת מהן מתאפיינת בשינויים גנטיים מסוימים שעבר התא.

למעבר למדריך המלא על "טיפול בלימפומה שאינה הודג'קין (NHL)"

מהם הסממנים של לימפומה שאינה הודג'קין?

תסמיני המחלה תלויים מאוד בסוג הלימפומה. הסוג השכיח ביותר בעולם המערבי נקרא לימפומה אגרסיבית של תאי B. הסוג השני השכיח הוא לימפומה שקטה, הנקראת לימפומה פוליקולרית.

ככלל, לימפומות יכולות להתבטא בירידה במשקל, בהגדלה של בלוטות לימפה באופן אקראי (למשל זיהוי של בלוטה מוגדלת בצוואר, מתחת ללחי או בבית השחי בזמן רחצה).

במידה ובלוטות אלה גדלות באזור בית החזה, עלול להיווצר לחץ על קנה הנשימה ולעורר תגובה של שיעול. במידה והן גדלות באזור הבטן, יכולה המחלה לבוא לידי ביטוי עם סממנים של תחושה לא נעימה בבטן.

חום והזעות, בעיקר במהלך הלילה, עשויים להיות תסמינים נוספים של המחלה.

כיצד מתבצע האבחון של לימפומה שאינה הודג'קין?

במידה וקיים חשד לנוכחות של המחלה, מתבצעות תחילה בדיקות דם לקבלת אינדיקציה ראשונית על אף שבמקרים רבים, בדיקות הדם אינן מצליחות להצביע על בעיה כלשהי.

במידה ומזוהה גוש, מבוצעת עליו ביופסיה בכדי לוודא שאכן מדובר בלימפומה ועל מנת לאבחן את סוג הלימפומה הספציפי, שעל פיו תגובש תכנית הטיפול.

מהו הטיפול ללימפומה?

במקרים של לימפומה איטית, לעתים כלל לא דרוש טיפול מכיוון שהשינוי הגנטי אותו עברו התאים, אמנם גורם להם להמשיך ולהתרבות, אך בצורה איטית.

כל עוד לא הגיע צבר התאים למסה מינימלית מוגדרת וכל עוד המחלה היא אינה באזור בודד בגוף, התערבות מוקדמת לא תשנה דבר ולכן הטיפול מתמקד במעקב, בדיקות דם ובדיקות גופניות תדירות.

במידה והמחלה מופיעה באתר בודד אחד בגוף, הרי שמדובר במחלה שקטה ועל כן נשקלת קרינה לאותו אזור, בניסיון למנוע את התקדמות והתפשטות המחלה לאתרים נוספים בגוף.

טיפול מקיף ניתן במקרים בהם המטופל מגיע עם תסמינים ברורים כדוגמת בלוטות רבות ומוגדלות, ועבורם נחשב הטיפול לאפקטיבי בהארכת חיי המטופל, בעיקר לאור העובדה שתוחלת החיים של חולות לימפומה נמדדת בעשורים.

במקרה של לימפומה אגרסיבית, וזוהי המחלה השכיחה יותר, תמיד מוענק טיפול מלא, המבוסס על כימותרפיה וטיפול בנוגדנים. נוגדים אלה מיועדים "לסמן" למערכת החיסון את אותם תאים שעברו את השינוי הגנטי, ולעודד אותה להילחם בהם.

הטיפול המשולב של טיפול ביולוגי-אימונולוגי עם טיפול כימותרפי, הוא הטיפול המקובל בכל מקרי הלימפומה, ומביא לשיפור משמעותי בהצלחת הטיפול ובהארכת חיי החולה.

האם קיים פתרון למטופלים שאינם מגיבים לטיפול המסורתי?

במקרים בהם החולה אינו מגיב לטיפול המשולב, ניתן לעשות שימוש בתרופות ביולוגיות חדשות ואפקטיביות המיועדות להרוס את מנגנוני החיים הפנימיים של התא.

במקביל, ניתן לעשות שימוש גם בתרופות אימונולוגיות, המיועדות לעודד את המערכת החיסונית לפעול נגד אותם תאים שיצאו משליטה.

תרופות אלה נחשבות לאפקטיביות מאוד ועשויות לשמש גם כחיסון, מאחר ובמהלך השימוש בהן נוצר זיכרון חיסוני לזיהוי התאים החולים ותקיפתם.